40 שנה למלחמה - פרק אחד ביום

אֶרֶץ גְזֵרָה - רומן בהמשכים מאת משה אורן באתר עיתון "הארץ"
הסיפור מאחורי הסיפור

מלחמת יום הכיפורים, חורף מעבר לתעלה.
פלוגת צנחנים מתחפרת בכפר מצרי נטוש בהמתנה לבשורה שתבוא.
בציפייה ליציאת מצרים.
פרקים:

הקדמה

חורף 1973: מחבר הספר בעמדת השקים שלו בכפר מצרי נטוש בדרך לאיסמעליה
חורף 1973: מחבר הספר בעמדת השקים שלו בכפר מצרי נטוש בדרך לאיסמעליה

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים עבד משה אורן כעיתונאי בלונדון. הוא עזב הכל וטס הביתה, נוחת בארץ ביום השלישי למלחמה וממהר למצוא לעצמו יחידה. גדוד הצנחנים של קאצ'ה ישב אז בהמתנה בעמק בית-שאן ואורן הצטרף למחלקה של חבר ותיק באחת הפלוגות. ב-17 באוקטובר המריא הגדוד לסיני, חצה את התעלה והחל להתקדם לאורך תעלת המים המתוקים וצפונה, בכיוון איסמעליה.

את הלחימה סיימה הפלוגה כשהיא מתחפרת סביב כפר מצרי נטוש באיזור שזכה לכינוי "הלשון", בקצה הקודקוד הצפוני של כוחות צה"ל באפריקה. כך החלו ארבעה חודשים ארוכים במקום שהפך בתוך זמן קצר למיקרוקוסמוס סגור, עולם העומד לעצמו ("ארץ הצוענים של קאצ'ה", קראו לו) עם נוף חיצוני מכושף של מטעי פירות טרופיים ושדות בוטנים, ועם נוף נפשי בלעדי משלו.

ימים ושבועות של ניתוק בכפר הולך ונעלם (שהופך בו זמנית מוצב צה"לי לכל דבר) הם שיולידו עם השנים את "ארץ גְזֶרַה", פנורמה אנושית רחבה ורבת-גוונים של חיילים שנתקעו בארץ זרה, בארץ גְזֶרַה. אנשים שחולמים על דבר אחד בלבד - על יציאת מצרים. בפברואר 1974 היו הפלוגה והגדוד בין היחידות האחרונות שעזבו את אפריקה, חוצים את התעלה מזרחה בדרך חזרה הביתה.

חלקו הראשון של הרומן, "הכפר", התפרסם באוקטובר 1983, במלאת עשור למלחמה, וזכה בשבחי הביקורת (אמנון אחי-נעמי כתב ב'כותרת ראשית': "הספר הוא אמנם אוטוביוגרפיה, אבל של כל דור הישראלים שנולד סביב 1948. ואולי אף מעבר לזה: ביוגרפיה של כולנו"). חלקו השני והמשלים של הספר, "המוצב", ו-21 פרקי הרומן בגירסתו החדשה והמעודכנת, מופיעים לראשונה בהמשכים באתר ה"ארץ" - פרק אחד בכל יום - החל מ-11 בספטמבר ועד לפרק הסיום ב-4 באוקטובר, ערב פרוץ המלחמה ההיא.

קישור לכתבה ב"הארץ"

פרק ראשון

חורף 1973: מחבר הספר מעבר לתעלה
חורף 1973: מחבר הספר מעבר לתעלה
  1. כניסה לכפר
  2. חדר הקצינים
  3. התחפרות
  4. הטנק השרוף
  5. שוחות זוגיות
  6. שירזי חוזר
  • האם מדובר בכפר אמיתי? בהחלט כן (שמו על המפה היה עיזבת-עודה, אם אינני טועה). כפר מצרי נטוש באיזור המוריק של החיץ החקלאי, בדרך לאיסמעליה. מצאנו אותו ריק מתושביו ועד ליום בו עזבנו לא ראינו איש מהם. אפילו לא נפש חיה.
  • חדר הקצינים. שבתאי, המ"מ, מצא לשנינו חדר בקצה המבנה המאורך ששימש את מחלקתו. לכאן היינו מגיעים בבוקר, אחרי שעלינו מהעמדות, ופה עשינו את השעות המתות לאורך היום. כאן, בפוטל (כיסא מקומי מרופד) של דיירי הבית, התחלתי לכתוב את היומן שישמש אותי (ימים רבים אחר כך) לכתיבת הספר. החדר זכה עד מהרה בכינוי "חדר הקצינים".
  • תחושה של זרות וניתוק. מהימים הראשונים בכפר זכורה לי תחושת הזרות הגמורה, המוחלטת. תחושת הבדידות והניתוק. הגעתי למלחמה ישר מלונדון, בירת האמנות התוססת של שנות השבעים המוקדמות, והצטרפתי לגדוד שבו הכרתי רק כמה מהקצינים. הנוף הזר כל כך, השונות של הכפר והמקום, המרחק העצום מכל מה שקשור בחיים הקודמים, השפויים. קשה לתאר עד כמה אדם יכול לחוש לבד.
  • ה"פטון" השרוף. הוא היה ממש שם, בשיפולי המדרון שממזרח לכפר. טנק שלנו שנפגע במקום ונותר עדות יחידה למלחמה שהשתוללה פה ימים ספורים קודם. גופות אנשי הצוות, או מה שנותר מהן, היו עדיין שם, בתוך שלד הברזל. יעברו שבועות עד שמישהו מאנשינו יוכל להגיע אליהן (בהסכמת המצרים) ולקחת מעט מהשרידים הללו לקבורה בישראל.
  • שוחה אישית. התחפרנו מהרגע הראשון שהגענו לכפר, ונראה שמעולם לא הפסקנו. תמיד נמצאה עוד סיבה להעמיק, להרחיב ולבטן עמדות. כולם חפרו שוחות זוגיות ואני התעקשתי (ממש כמו פולאק בספר) לחפור לעצמי שוחה אישית - אחד ויחיד בכל הפלוגה. שבתאי לא אהב את הרעיון, ובצדק, אבל הייתי "אורח" במחלקה שלו, מתנדב שבא מרחוק, ולשמחתי הוא החליט לוותר לי בנקודה הזאת.

קישור לכתבה ב"הארץ"

פרק שני

מבט מהכפר ואיזור ה"לשון" על מצבת החייל האלמוני בכיוון איסמעליה
  1. עלייה לסאראטוגה
  2. ארבעה מצרים הולכים
  3. פליטה מוקדמת
  4. פצוע על הכביש
  5. הפסקת אש
  • "סאראטוגה". על מפת הקוד שלנו היא הופיעה בשם קוד אחר, אבל העלייה על "סאראטוגה" היא הסיפור הקלאסי של מה שקורה במלחמה. בכל המלחמות. כל מה שלמדת על מודיעין מוקדם, על הכנות רציניות, על פקודות מפורטות ומסודרות - כל זה נזרק לפח. וכך אתה רואה פלוגה עולה על יעד מצרי מבוצר מבלי שלאיש יהיה גם מושג קלוש איך הוא נראה ומי בדיוק יושב בו. מוצב פלוגתי, נאמר לנו. כשנכנסנו לתעלות (בחשיכה) גילינו מוצב גדודי, לא פחות. למזלנו מצאנו אותו נטוש. בכל מקרה אחר אני לא רוצה אפילו לחשוב על התוצאות...
  • ארבעה מצרים על הכביש. סיפור אמיתי לגמרי, וגם כאלה יש לבטח רבים במלחמה. אני מניח שהארבעה היו קצינים שמסיבה כזו או אחרת לא עודכנו לגבי השינוי במצב. צה"ל, מבחינתם, עוד לא חצה בכלל את התעלה לתוך מצרים. הם התקרבו אלינו כמי שיוצאים לטיול בוקר מרענן. תמונה הזויה לחלוטין, אני מודה. ואיך זה שמחלקה שלמה פותחת עליהם באש ולא פוגעת? אני מאמין שיש לזה רק תשובה אחת: איש מאיתנו לא רצה באמת לראות אותם מתים. לא בסיטואציה ביזארית כזו, בכל מקרה.

קישור לכתבה ב"הארץ"

פרק שלישי

על גשר הפרקים ב"ארץ הצוענים של קאצ'ה"
  1. שיחת מ"מ
  2. מכתבים מחגית
  3. האורח מופיע
  4. סיור בוקר
  5. הצוענים של רבינא
  6. הרשימה של וילנברג
  • ארץ הצוענים של קאצ'ה. ישבנו בשפיץ הצפוני של כוחות צה"ל באפריקה, בתא שטח שזכה לכינוי "הלשון". היינו באיזור החיץ החקלאי שממערב לתעלה ולמדנו להכיר את השטח בסיורי הבוקר. מדובר במקום שונה מכל מה שהכרנו ויפה להפליא. פרדסי תפוזים, מטעי מנגו ושאר פירות טרופיים, שדות ירוקים של בוטנים, פה ושם תעלות צרות של מים. כשהגעת לגשר-הפרקים המפורסם כבר היית באווירה של פיקניק, עם אנשים שעושים על האש, שיושבים בכורסאות על גדות התעלה וצופים בשיירות של אווזים לבנים משייטות במים. היינו הגדוד של קאצ'ה וזו היתה (כפי שכולם כבר הספיקו לשמוע) "ארץ הצוענים" שלו. רק שהקרנבל המתמשך הזה מעולם לא היה שלנו. אנחנו הגענו לשם רק כאורחים לרגע, שצריכים רגע אחר כך לחזור לפינה הרחוקה בכפר ההוא. ושם, בקצה השפיץ של "הלשון", היינו רק אנחנו ולגמרי לבד.

קישור לכתבה ב"הארץ"

פרק רביעי

עמדות שקים סביב הכפר המצרי הנטוש בדרך לאיסמעליה
  1. פולאק מתחיל לספר
  2. סידרה בגימזו
  3. נייר על החבל
  4. בקשה חריגה
  5. מטח פתאומי
  6. חלל ראשון
  • פיסת נייר ברוח. מ"מ צעיר עם מחלקת טירונים בסידרה בגימזו. הסיפור הקטן הזה הוא אמיתי לגמרי (או כמעט לגמרי, אם נרצה לדייק). כשאתה הופך עד לסיפור כזה - גם אם רק במקרה - הוא מכה בך כמו ברק ומציב את הכל בפרופורציה לגמרי אחרת. השירות הצבאי שלך הוא כבר לא עוד ריצת לילה, עוד מסע אלונקות מזורז, עוד תרגיל כיתה בשטח. השירות שלך הוא פתאום גם חלק ממה שקורה שם בחוץ, מהחיים שמעבר למדים. חיים שעליהם עדיין אינך יודע דבר וחצי דבר. הצעיר הזה (שאני קורא לו אהרוני) היה החייל הטוב שלי. הכי טוב שהיה לי. הוא היה גם שיעור בענווה כלפי כל מה שמחוץ לך ולעצמך. וכמה שהייתי זקוק לשיעור הזה.

קישור לכתבה ב"הארץ"

פרק חמישי

רישום של המחבר מסיור בוקר באיזור החיץ החקלאי מעבר לתעלה
  1. רשימות יציאה
  2. פלג אוהל
  3. בשורה רעה
  4. ערפל לגמרי אחר
  5. קול קהיר בעברית
  • מקרה הפלג-אוהל. אחרי קרוב לשבועיים באפריקה, במקום מבודד כמו זה שלנו, כשאיש לא יכול לנחש מה יהיה ומה קורה הלאה, אנשים מתחילים להתנהג אחרת. יש מי שמבקש לראות קב"ן (ומי בכלל יודע איפה מוצאים קב"ן בימים כאלה). אחרים מגלים סימנים מדאיגים עוד יותר, כמו במקרה הפלג-אוהל (או היריעה המכסה בלילה על פתח העמדה).
    סיפור הפלג-אוהל הוא דוגמא מצוינת לדברים ששוב אינם כשהיו. כאלה שמעולם לא חשבת שתפגוש. מי שדואג להסתיר את העמדה החפורה שלו תחת יריעת אוהל רואה את עצמו למעשה כנוכח-נפקד. כשהקומנדו המצרי יתקוף אותנו בלילה, אם וכאשר, האויב בכלל לא יידע שהוא שם, מתחת ליריעה. ואם האויב לא יידע הוא פשוט ידלג עליו ויעזוב אותו בשלום. ומי יעצור את ההתקפה, תשאלו? שאלה מצוינת אבל האיש שלנו פשוט לא חושב על זה. כאב הראש הזה שייך, מבחינתו, למישהו אחר.
    כשאתה רואה דברים כאלה בעיניים אתה מבין שגם כשאיש לא יורה, משני הצדדים, המלחמה לא נגמרת. יש כאלה שבשבילם היא רק התחילה ממש ברגע זה.
  • שבויים בקול קהיר. היינו רחוקים ומנותקים מדי להיחשף לתמונות השבויים שלנו בטלוויזיה שהלמו כצונאמי בציבור בישראל. אצלנו אנשים הסתובבו עם טרנזיסטורים שקלטו בעיקר את שידורי "קול קהיר" בשפה העברית. וקול קהיר מיהר להזכיר לנו ששבויים ישראלים לא מעטים יושבים כעת בכלא המצרי. 
    עכשיו תחשבו על זה: חיילים כמונו יושבים בכפר מצרי מעבר לתעלה ושומעים שבוי משלנו מדבר בקול קהיר. טירוף מערכות גמור. ותחשבו שבארץ קטנה כמו שלנו תמיד יש אחד שמכיר מישהו שהוא קרוב משפחה של מי שמדבר ממש עכשיו במכשיר... הזעזוע, במקרה כזה, קשה ומיידי פי כמה. וגם התגובה בהתאם.

קישור לכתבה ב"הארץ"

פרק שישי

פטרול באיזור החיץ החקלאי מעבר לתעלה
  1. סידרה בג'וער
  2. חורף קשה במיוחד
  3. הודעת כוננות
  4. המחלקה איננה
  5. אנדרטה לגליל טואלט
  • המחלקה איננה. הסידרה בג'וערה היתה גשומה, בוצית וקרה כמו כל הסדרות שקדמו לה בחורף הבלתי נגמר של שנת  67'. לקראת השבת השנייה במקום הבטיחו לפלוגה לצאת הביתה, וכמנהג הימים ההם ביטלו בדקה התשעים. באותו ליל שישי החליטה המחלקה שלי (כולה להוציא אחד, ואתם יודעים מי) לקום ולברוח הביתה. אחד המ"כים שלי תקע את הראש בפתח האוהל, מוקדם בבוקר שבת, ופלט שלוש מילים שאי אפשר לשכוח: "משה, המחלקה איננה!". 
    האם זה מנצור (שם בדוי) שבישל לי את הדייסה הזאת? אני לא ממש יודע, אבל הוא לבטח היה בלב התכנית. בכל מחלקה תמיד (או כמעט תמיד) יש מנצור כזה - האיש שהיית שמח אם לא היה שם. האיש שהיית שמח למצוא אצל מ"מ אחר. גם היום אני עדיין יכול לעצום עיניים ולראות את החיוך הדק הזה שלו. החיוך שנולד להרגיז. ואותי, ברוב המקרים, הוא גם הצליח.
  • שניים ברוחב, שניים באורך, מטר בעומק. כשהמחלקה חזרה אלינו בערב אותה שבת כבר המתין לה העונש. הסטנדרט של שניים-על-שניים-על-אחד היה דבר ידוע ומקובל בצנחנים (אני לא המצאתי שום דבר). קודם חופרים את הבור באדמה, אחר כך ממלאים אותו בסלעים ומרימים עליו גל (אבנים) גבוה. המחלקה עבדה על הפרוייקט הזה כל הלילה, בגשם שלא חדל לרגע, בקרקע הבוצית והסלעית של הרי אפריים. לקראת אור ראשון חזרנו למאהל. להגיד שיצאתי מסופק? ממש לא. המכה עדיין צרבה עמוק בפנים, כמו חומצה. דורון, המ"פ שלי (לימים האלוף דורון רובין), ניסה לנחם. "עזוב," הוא אמר, "אתה לא הראשון שזה קורה לו. תנקה לך את זה מהראש." דורון היה מ"פ מהזן המבין, הנדיר. אבל זה לא ניחם אותי. לדורון, חשבתי לעצמי, זה לא היה קורה.

קישור לכתבה ב"הארץ"

פרק שביעי

חורף 73': על הגדה המערבית של התעלה עם מבט למזרח
  1. סיור ממונע
  2. אוטובוס לארץ
  3. סימני המלחמה
  4. יום השנה
  5. מתנה בדואר
  6. מקום מנוחתו נודע
  • באוטובוס הביתה. יציאה הביתה היתה לפני כל דבר אחר בגדר חלום רחוק. אבל גם היציאות הגיעו, בסופו של דבר, ואז הכל תלוי במקומך ברשימה (רצוי בחלק העליון, אם אפשר). וכל יציאה מהכפר, מאיזור "הלשון", לארץ המובטחת היתה בגדר מבצע צבאי. קודם הנסיעה בנגמ"ש אחרי הכיתה הפותחת את הציר (סיור הבוקר). אחר כך האוטובוס הממתין מעבר לגשר הפרקים, או מעט הלאה משם, במפקדת הגדוד שליד המסגד. המסע עצמו ארך שעות על שעות. קודם להגיע לתעלה, לחצות את הגשר הגדול מזרחה. אחר כך סיני, המדבר, וכל שרידי המלחמה המפוחמים בקילומטרים הראשונים משני צידי הכביש וגם הרחק פנימה (שם קוד כללי: "החווה הסינית"). ואז סיני, המדבר הגדול, הפתוח, שממה חולית שאין לה סוף. בפעם הראשונה אתה ישן כל הדרך (או כמעט כולה) ומגיע הביתה חצי מת.

קישור לכתבה ב"הארץ"

פרק שמיני

כיתה בתנועה בסיור צפון
  1. שלוש מחברות ריקות
  2. הסיור החדש
  3. הפגנת נוכחות
  4. צרור ארוך
  5. תקועים בשטח הפתוח
  6. עשן
  • הפגנת נוכחות מיותרת. "סיור צפון" היה דוגמא קלאסית נוספת לחיפוש צרות (דומה שתמיד יהיה אצלנו מישהו שמתמחה בספורט הזה). עוד דרך לחמם גיזרה שקטה, רגועה לגמרי. עוד דרך לעשות לקומנדו המצרי 'נא באוזן!'. 
    הפגנת נוכחות - זה היה הרציונאל מאחורי הרעיון החדש. אנחנו פה, עד השעל האחרון, ומוטב שלא תתעסקו איתנו... או משהו ברוח הזאת. ברגע מסויים נכנסנו לשטח פתוח (שדה בוטנים), חשופים לגמרי, כשאחד החיילים בקצה הימני של קו הפרישה החליט לקפוץ לרגע מעבר לתעלת המים (זו שלפני קו העמדות המצרי). ככה סתם, כן. בשביל הכיף... שנייה אחר כך נפתחה עלינו אש מקלעים מטווח קצר מאד, כמה עשרות מטרים.
    קרוב לארבעה חודשים היינו באפריקה, עמוק בקצה איזור ה"לשון", וזאת היתה הפעם היחידה שמישהו מאיתנו נמצא בסכנה אמיתית. מישהו מאיתנו היה יכול למות בגלל האיוולת הזו, ואני תוהה מה בדיוק היו מספרים להוריו (או חברתו/אשתו/ילדיו - בחר את הנכון). איזה סיפור גבורה היו תופרים לו במקרה הזה, מעבר למשפט הקבוע של "נפל במילוי תפקידו".

קישור לכתבה ב"הארץ"

פרק תשיעי

ארוחת בוקר בחושה אחרי עוד לילה ארוך בעמדות
  1. השכמה מתל-אביב
  2. צומת רפיח
  3. הלול של אביטן
  4. כביש הצפון
  5. פטרול בגשם
  6. נגמ"ש הליווי
  • כשאין לך עשן. כשאתה מגלה שחסר לך עשן (רימון עשן בחגור, נר עשן בנגמ"ש) זה תמיד אומר שלא חשבת קדימה. שלא עשית את שיעורי הבית שלך. ולפעמים זה יכול לעלות מאד ביוקר. לי עצמי (ולכל האנשים סביבי) חסר עשן בשלוש אפיזודות שונות - שתי מלחמות נפרדות ומבצע צבאי אחד ("פעולת עונשין" קראו לזה) בין שתיהן.
    על הפעם השלישית והאחרונה דיברנו בפרק הקודם. חורף 73' באפריקה, "סיור צפון". במקרה הזה, למזלנו, יצאנו כולנו בשלום. 
    הפעם הראשונה היתה  ביוני 67', בקרב על צומת רפיח. המחיר, במקרה זה, היה מיידי: פגיעה ישירה בזחל"ם שלי (רסיס פגז נ"ט ואולי אר.פי.ג'י.) שנדלק ועלה באש.
    הפעם השנייה בפעולת כראמה (מארס 68') מעבר לירדן, כשעשן היה מאפשר לי להגיע לחבר יקר שנפגע מאש צלפים ושכב בשטח החשוף, הפתוח. רימון עשן או שניים היו מאפשרים לחלץ אותו מהר יותר למחסה קרוב. ישראל ארזי, קצין בסיירת צנחנים, מת מפצעיו כמה שעות אחר כך ב"הדסה" עין-כרם.

קישור לכתבה ב"הארץ"

פרק עשירי

השכמה פטריוטית לעוד יום של חפירה בשוחות
  1. מספר הנופלים
  2. המחלקה הסאניטרית
  3. רעיון מסוים
  4. ליל שימורים
  5. פולאק מצלצל
  6. מכת אש
  • 1854 חללים. אני זוכר את השתיקה. את תחושת ההלם. כולנו ידענו שהמלחמה הזו שונה לגמרי מזו שקדמה לה. כולנו ידענו שהיא היתה קשה וכואבת פי כמה. אבל אף אחד לא היה מוכן למספר הזה. אנשים התפזרו לעמדות לקראת חשיכה, יורדים לשוחות החפורות ומנסים לעכל את ההודעה הקצרה, הלאקונית, מהרדיו. 1854 הרוגים... והראש מסרב לתפוס. מסרב להאמין. אחר כך כולנו מסתגרים פנימה, מתבצרים בשתיקה ומכינים את עצמנו ללילה.
  • הטרנזיסטור של המ"פ. הוא היה גדול, מרשים בצורתו וחדש מהקופסה. והוא באמת השכים אותנו: כל בוקר בשש עם מארש צה"ל מאולפני גלי צה"ל ביפו. השכמה פטריוטית, חברים, לעוד יום של חפירה בשוחות.  
    הטרנזיסטור החדש של המ"פ היה סיפור של תיעוב מהבוקר הראשון. מהמארש הראשון. לנו, בכפר למעלה, ואני בטוח שגם לחיילי הקומנדו המצרי שהתחפרו לרגלינו, בשולי המדרון. אחרי עוד כמה בקרים כאלה כבר היו כמה במחלקה (ועוד כמה בפלוגה, אני מניח) שהתחילו לעבוד בחשאי על תכנית להשתיק אותו. 
    השאלה היחידה שנותרה היתה מי יעשה את זה קודם: אחד משלנו או אחד מהקומנדו שלהם.

קישור לכתבה ב"הארץ"

פרק אחד עשרה

כולנו היינו בודדים מאד באפריקה ומעט אבודים
  1. פינאלה
  2. ניחושים
  3. תרשים הכפר
  4. איש מקצוע
  5. למות בשביל בדיחה
  6. המ"פ נוסע
  7. לפי הוותק
  • לא שייך. בסופו של דבר הייתי מהאחרונים במחלקה לצאת הביתה. כשחושבים על זה ממרחק הזמן, ארבעים שנה אחורה, זה נשמע מוזר. כמעט לא נתפס. באתי לגדוד כמתנדב, אחרי הכל, והמלחמה, לכל דבר ועניין, היתה מאחורינו. לכאורה יכולתי לקום בכל רגע וללכת, לחזור לעולם השפוי, למקום שממנו באתי. אז מה, לכל הרוחות, אני עדיין עושה פה?
    שאלה מצוינת, ואני לא בטוח שיש לי תשובה טובה עליה, אפילו היום. תוסיפו לזה את תחושת הזרות שאיננה מרפה לרגע. חוסר השייכות. כי אחרי הכל אתה מצורף לגדוד, נטע זר, אורח לרגע. וככזה לעולם לא תרגיש בנוח. לא תהיה בן בית. לא חלק מהמשפחה. 
    בשבילי, אני מודה, זו היתה תחושה חדשה לגמרי. משהו שלא חוויתי מעולם. כי עמוק בפנים, גם אם איש לא יודה בזה, היינו בודדים מאד באפריקה. כולנו ללא יוצא מן הכלל. בודדים ומעט אבודים. ואני הייתי עוד צעד הלאה וחשבתי שאני מתחיל להבין איך הרגיש האסטרונאוט (או הקוסמונאוט) הראשון בחלל.

קישור לכתבה ב"הארץ"

פרק שתים עשרה

אפריקה. עקבות המלחמה על הקיר
  1. התמונות שלהם
  2. כביש הבקעה
  3. גשר דמיה
  4. קולות בסבך
  5. ביטול חופשות
  6. פולאק יוצא
  • הסיפור של קרני. יש בספר הזה סיפורים בדויים מראשיתם לסופם. יש בו כאלה שיוצאים מגרעין אמיתי ומתפתחים למשהו שונה ('חירות ספרותית' קוראים לזה). ויש גם כמה אמיתיים לחלוטין. הסיפור של קרני הוא אחד כזה. 
    האיש שאני קורא לו קרני (שם בדוי) היה מטובי החיילים של סיירת צנחנים (בסיירת של אותם ימים היו שאמרו הטוב מכולם), וסיפור מותו הוא מאותם ששוברים את הלב בכל פעם שאתה נזכר בהם. מוות חסר כל הצדקה, מיותר לחלוטין. 
    יצא לי לעשות איתו רק זמן מועט, אבל קבלת הפנים שהוא וחברו הטוב (לרנר, בספר) ערכו לי על כביש הבקעה (מקרה "הג'יפ העיוור") היא משהו שאתה נושא איתך שנים אחר כך (בחיוך גדול, יש לומר). אולי טבילת אש בנוסח קרני. 
    הוא היה מאלה שאוהבים ללכת עד הקצה. שנושאים מעל לראשם הילה נסתרת כזו, כמו הילת מגן. ונראה שאנשים חשו בקיומה, כי הם באמת האמינו שלא יקרה לו דבר. לקרני פשוט לא יכול לקרות דבר. 
    ואולי דווקא בגלל האמונה ההלם היה מוחלט כל כך. כי שם, באותו לילה ארור, בסבך הדחוס של קני הסוף על הירדן, זה קרה. דווקא לו. ומאש כוחותינו, כן.  
    כשהד היריות התפזר והאנשים התפקדו בשורה, עמוק בתוך הסוף, אחד היה חסר. וכשהחלו בסריקה מצאו אותו שוכב שם, בסבך. מכל האנשים דווקא הוא.

קישור לכתבה ב"הארץ"

פרק שלוש עשרה

חומרי הביצורים מגיעים ונפרקים בכפר
  1. חוזרים לחפור
  2. מחפי ראש
  3. רשימת היוצאים
  4. מעוז שממית
  5. יהודי מאמין
  6. מחט לווריד
  • מתבצרים. כבר אמרתי שלא הפסקנו להתחפר גם לרגע, מיום שהגענו לכפר. אבל מרגע שראינו את מחפי-הראש מגיעים, את לוחות הפח המגלוון ומוטות הברזל, את שלל גלילי התייל, היה ברור לגמרי שנכנסנו לפאזה אחרת. מישהו החליט להפוך את המקום הזה למוצב, על כל המשתמע מכך. מוצב צה"לי לכל דבר ועניין.
    ומרגע שאתה פותח במלאכה הזו (לא צריך להיות גאון כדי להבין) אתה לא ממש יודע איפה כל זה מסתיים. איפה מתחיל הכפר ונגמר המוצב. או להיפך. כך או אחרת, מאותו רגע והלאה הנוף מתחיל להשתנות, לנגד עיניך. הנוף הפיזי והנפשי, בו-זמנית. אנשים שיצאו לחופשה הביתה חזרו ולא היו בטוחים שהגיעו למקום הנכון. 
    אני זוכר מישהו אומר: "רק שלא ישכחו אותנו פה, בחור הדפוק הזה". ומישהו אחר עונה לו: "זאת רק ההתחלה, אתה תראה. בסוף יהיה פה מעוז, ממש קו ברלב". ואפריקה צופה במחזה החריג, המוזר, ונדה לנו בראשה.

 

קישור לכתבה ב"הארץ"

פרק ארבע עשרה

רגע היסטורי באפריקה: מקלחת השדה מגיעה לכפר
  1. בראהמס באוזנייה
  2. גשם ראשון
  3. וילנברג על העץ
  4. ישראל בטח בה'
  5. מוצבי הברך
  6. פגישה בגדר
  • המעבדה האנושית. אין שום דבר יותר מרתק מאנשים, ואנשים במצבי לחץ, או מה שקוראים היום מצבי-קיצון, מרתק עוד יותר. הסיפורים של גפני (האיש שנשאר לעמוד) ושל וילנברג (האיש בעמדת הקוף) שייכים בדיוק לזה. 
    שני הפכים גמורים, אם תרצו. גפני (שם בדוי), שאינו חושש מדבר, ששום דבר לא באמת מזיז לו. ששומע את בטהובן (באוזנייה) כשהכדורים שורקים מעל הראש (ועוד בלי קסדה!). 
    וילנברג (שם בדוי), עלה נידף ברוח, שיעשה הכל בשביל לעוף מהחור הזה, להקדים יציאה הביתה, ובינתיים להימנע בכל דרך מעיין הרע. האיש שמקיף את עצמו במדבקות "ישראל בטח בה'" באמונה גמורה שזה מה שישמור עליו במקום הזה. אפוד המגן הפרטי שלו. אתה עומד וצופה בתמונה הזו מן הצד, ואתה מתקשה להאמין.
    אפריקה, וכפר כמו זה שלנו במיוחד, היו מעבדה אנושית אינטנסיבית. יום יום ושעה שעה. פסיכולוגים היו מוצאים אצלנו מכרה זהב, מטמון שאין לו אח ורע בעולם. כל יום נוסף במיקרוקוסמוס הקטן והסגור של איזור ה"לשון" הקפיץ עוד מעלה בברומטר הלחץ. 
    גפני היה מאלה שידעו לדחוף הכל פנימה. שום בעייה, לכאורה, רק אל תפריע לו לשמוע את הקונצרט  באוזנייה. 
    וילנברג, לעומתו, היה מאותם שטיילו על הסף. ההתפוצצות, אצל אנשים כמוהו, היתה רק עניין של זמן. וכשזמנה של זו הגיע היא באה תמיד בגדול ובמקום האחרון לו ציפית.

קישור לכתבה ב"הארץ"

פרק חמש עשרה

מנוחת הלוחם (בתום יום חפירה)
  1. שקיות חול קטנות
  2. קארוזו שר
  3. גב הצילום
  4. מטווח על הטנק
  5. הלשון של ניטשה
  6. קבלת שבת
  • לשמוע את קארוזו שר. קשה לתאר תמונה הזויה מזו: מחלקה עומדת ומתחפרת לאורך הקו, עבודה פיזית קשה, מונוטונית, ואדם אחד עומד בלב הכל ושר (באיטלקית) אַריָה (מאופרה) של ורדי. אחד ששר לכולנו, כן. גם לקומנדו המצרי בקו העמדות למטה, מעבר לתעלת המים הצרה. 
    אפריקה, לאורך כל שנותיה, לא ראתה כמחזה הזה. 
    אבל איזה יופי, ואיזה כיף. וכמה קל יותר לחפור עם ליווי (מוזיקלי) כזה. וכמה פחות מרגיז ומתסכל. וכמה טוב לשמוע את קארוזו שר. 
    חבריו לכיתת המק"כ קראו לו קארוזו על שם הזמר הגדול ההוא, נסיך אולמות האופרה הגדולים באירופה, יהלום הכתר של לה סקאלה במילאנו. הזמיר שלנו, הם אמרו עליו. "אתה תשיר ואנחנו נחפור", הם אמרו. איש איש במלאכה הראויה לו. וכמה שהם צדקו. כי קארוזו שר, אנחנו חפרנו, וכולם יצאו נשכרים. 
    וכדי שיהיה ברור: זה היה המופע התרבותי האחד והיחיד שהצליח לעשות את כל הדרך אלינו, לקצה  ה"לשון" (בשפיץ של כוחותינו בגיזרת איסמעליה). האות היחיד שהגיע מהציביליזציה הרחוקה והנכספת במזרח. ועוד באופרה של ורדי.

קישור לכתבה ב"הארץ"

פרק שש עשרה

הדחפור בפעולה
  1. היחידה לאיתור נפגעים
  2. השופל מגיע
  3. מכתב אהבה
  4. חושה ראשונה קורסת
  5. התחייבות בכתב
  • הדחפור מגיע לכפר. סיבת ההגעה, כך נאמר לנו, היתה להרים סוללת מגן סביב הכפר. סוללה שעליה נקים את מערך העמדות החדש, המשודרג. את זה עדיין ניתן להבין, גם אם המעשה כשלעצמו נשמע מוזר. הרי כולם ידעו שאיננו מתכוונים להשתקע במקום, להתיישב מחדש בארץ גושן, להקים התנחלות חדשה בואכה איסמעליה. כולם ידעו שזה רק עניין של זמן עד שנקום ונסתלק מפה חזרה הביתה. וגם המצרים, מצידם, לא גילו התלהבות מיוחדת לחדש את המלחמה. גם הם, כמונו, ישבו בעמדות וספרו את הימים והשעות.
    אלא שזה לא נגמר בסוללה. ממש לא. ולצעד הבא של הדחפור (או השוּפֵל, כמו שכולם קראו לו) לא היתה שום סיבה בעולם. הצעד הבא היה הריסת המבנים והחושות. הריסת הכפר. 
    הייתי אורח בפלוגה, כבר אמרתי, וכאורח אתה מוגבל מאד במידת הביקורת, באפשרות התגובה. כי מישהו היה צריך לקום ולעצור את האיוולת הזו. את הטירוף הזה. מישהו היה צריך לפחות לנסות. ואף אחד לא קם. 
    האמת היא שברגע בו קרסה החושה הראשונה הייתי צריך לקום וללכת. פשוט להסתלק מהמקום הזה, לחזור הביתה. אלהים יודע שהייתי יכול. שאיש לא היה עוצר אותי. העובדה שלא עשיתי את המעשה הפשוט והמתבקש הזה (תירוצים טובים לא חסרים אף פעם) אכלה אותי שנים אחר כך. אולי עד היום, אם חושבים על זה. 
    והשורה המסיימת פשוטה בתכלית: תושבי הכפר ההוא, בדרך לאיסמעליה, איבדו באותן שעות, באותם ימים ספורים, את מה שהיה ביתם. הכפר שלהם נמחק מהמפה. נעלם כלא היה. וללא שום סיבה בעולם.

קישור לכתבה ב"הארץ"

פרק שבע עשרה

מכפר למוצב חפור
  1. תרנגולות בחצר
  2. עבודה מדוייקת
  3. מועדון מחלקה 3
  4. נר זיכרון
  5. מג"ד בודד בחושך
  6. ילדה בחושה
  • האיש הבודד. בספר אני קורא לו איתן הרטוב, אבל כל מי ששירת בצנחנים אותם ימים (אמצע שנות השישים) יודע שהכוונה ליאיר תל-צור, המפקד המיתולוגי של גדוד 890. 
    במאי 67', בעיצומה של תקופה ההמתנה המפורסמת (זו שקדמה למלחמת ששת הימים), סיימנו קורס מיוחד של מי שגמרו זה עתה את קורס הקצינים. היינו שניים (אשר ארזי מדן היה שותפי לעניין) שהחליטו לא להמתין להצבה ולקפוץ על ההזדמנות. גדודי הצנחנים ישבו אז על גבול מצרים, ליד נחל-עוז, ואנחנו טסנו לשם בטרמפים ומיהרנו להתייצב לפני המג"ד. תל-צור שמע אותנו, חייך בהבנה וצירף אותנו לגדוד בלי להניד עפעף. "אנחנו תמיד יכולים להיעזר בקצינים נוספים", הוא אמר. שנינו, אני זוכר, היינו האנשים המאושרים בעולם.
    עד תום המלחמה פגשתי את תל-צור רק מעט, אבל בפעמיים בהן זכיתי לראות אותו (האחת בשעות הקטנות של הלילה בצומת רפיח, השנייה באותו יום מטלטל בחולות אל-עריש) זו היתה הצצה נדירה עמוק לתוך דמותו של מפקד שהוא - לפני וקודם לכל - אדם יוצא דופן באנושיותו. בשני המקרים הללו, ובאותו רגע עצמו, זו היתה גם הצצה באדם שאין בודד ממנו. כי אחריותו של מפקד איננה מסתכמת בהובלת אנשיו לקרב. מפקד אמיתי חש אחראי למעשי חייליו, כל אחד מהם, כל יום וכל רגע. ואת האחריות הזו הוא לוקח עמוק ללב.
    יאיר תל-צור היה אדם כזה ומפקד כזה. אנשים מסוגו נדירים מאד במערכת הצבאית, וכשכבר זוכים לפגוש אחד כמוהו קל להבין מה עושה אותו אהוב כל כך, ולמה כל אנשיו ילכו אחריו, גם בעיניים עצומות, לכל מקום אליו יוביל אותם.

קישור לכתבה ב"הארץ"

פרק שמונה עשרה

עמדת הצופה במוצב
  1. פיין רואה שבוי
  2. סולם ההירארכיה
  3. אשה ממתינה להסעה
  4. תצפית על הטנק
  5. דיסקית ושרשרת
  • האקלים הנפשי. כשמדברים על האויב הכל הוא עניין של גישה, של תפיסה. בזמן שהקומנדו המצרי המחופר לרגלינו הפך את טנק ה"פטון" השרוף מטרה (יומית) למטווח אר.פי.ג'י, ואצלנו למעלה המשיך מאמץ התבצרות כמו למלחמת עולם שלישית, כמה קילומטרים דרומה, במתחם הפלוגתי הסמוך, התחילו חיילים שלנו ושלהם להיפגש ולשוחח על בסיס יומי. האויב, עבור שני הצדדים, נראה פתאום שונה לגמרי. וכל מה שיכולנו לעשות היה לשמוע ולקנא.
    גם כשכבר החלו השיחות בקילומטר ה-101 (האלוף יריב מצידנו, והגנרל גמאסי בצד האויב), אצלנו עשו הכל לשכנע ששום דבר לא נגמר. שהנה הסיבוב הבא יוצא לדרך. מה הפלא שבאווירת הסתירות הזו אנשים מתחילים להזות, לחלום בהקיץ. ומה הפלא שהצופה התורן שלנו רואה שבוי ישראלי דרך עדשות המשקפת בעמדת התצפית. 
    שבוי? דווקא עכשיו? דווקא כאן? ומה לכל הרוחות יביא אותו דווקא הנה???  
    הרגע והסיטואציה, אגב, אמיתיים לחלוטין (בשונה מהמתואר בספר, זה לא התפתח להרבה. איש לא קנה את הסיפור מלכתחילה והוא הסתיים, זמן קצר לאחר שהחל, בקול דממה דקה). 
    ומה כל זה אומר, תשאלו. אולי שהחול הולך ומצטבר בתחתית השעון, ושהזמן במקום הזה, במצב הזה, גורם לשינוי באקלים. את השינוי החיצוני כולנו חשים (חורף באפריקה), אבל רק בודדים, אם בכלל, יזהו את השינוי באקלים הנפשי.

קישור לכתבה ב"הארץ"

פרק תשע עשרה

מימין: ישראל ארזי בסיירת משמאל: שלמה ארד והפסנתר
  1. הבקעה בוערת
  2. פסנתר בסיירת
  3. הגבעות של כראמה
  4. צלף
  5. מסוק עולה לשמיים
  6. הידיד והאורח
  • כראמה. שבועיים לפני פעולת העונשין בכראמה (עיירת המחבלים מעבר לירדן) הגעתי, בעזרתו של ישראל ארזי, לסיירת הצנחנים בתל-נוף. הייתי כמה חודשים לפני סיום השירות והמאושר באדם. בישראל מצאתי עוד קודם ידיד נפש, ובביתן הסיירת פגשתי את שלמה ארד שיהפוך בהמשך לכזה. 
    שבועיים אחר כך, כשהמראנו במסוקים מזרחה לא שיערנו שאנחנו בדרך לאחד המבצעים הכושלים והכואבים בהיסטוריה של צה"ל. 28 חיילים נפלו בפעולת כראמה ו-90 נפצעו. גם הסיירת שילמה מחיר כבד. ארבעה מחייליה נהרגו בגבעות שממזרח לעיירה, בהם גם ישראל שנפגע ונפל לידי. שלמה בא לסייע  בחילוץ, ואני זוכר את שנינו, זה לצד זה, רצים עם ישראל (על האלונקה) בדרך למסוק...  
    לצה"ל, שיכור הניצחון הגדול של (מלחמת) ששת הימים, זה היה שיעור כואב במחירה של יוהרה (חמש שנים אחר כך נחזור לאותו שיעור עצמו באוקטובר 73'). את השיעור שלי מכראמה אני סוחב איתי עד היום, פצע שלא מגליד אף פעם, שמוסיף לדמם. הנסיעה לקברו של ישראל בקיבוץ דן, כל שנה בראשית האביב, היתה מאז לריטואל קבוע, כזה שנמשך עד היום. מעין יום זיכרון פרטי משלי. 
    שלמה, איש הפסנתר והמוזיקה, אדם מורכב ויקר, איבד את אחיו בקרבות רמת-הגולן (אביו נפטר זמן לא רב אחר כך משברון לב). ראיתי אותו בפעם האחרונה במפקדת הגדוד שלנו באפריקה, פגישה מקרית לגמרי ולא ליותר מרגע. בנובמבר 75' הוא יצא לתרגיל בסיני עם חבריו ליחידה במילואים. זאת היתה טיסת לילה והמטוס המוביל טעה משום מה בניווט והתרסק לתוך ג'בל הילאל. שלמה נקבר בקיבוצו בית-זרע. 
    בעשור למלחמת יום הכיפורים, כשהופיע חלקו הראשון של הספר הזה, הוא הוקדש לזכרם של ישראל ארזי ושלמה ארד, הטובים בידידי.

קישור לכתבה ב"הארץ"

פרק עשרים

חורף 74': אשה נכנסת לאפריקה בתחפושת של גבר
  1. מעטפה אישית
  2. שותף סוד
  3. המסגד
  4. חגית מגיעה לביקור
  5. העמדה הריקה
  6. מוצב מוכן לפיצוץ
  • לא להאמין. רק נשים בודדות נכנסו לאפריקה, ורק בשבועות האחרונים לשהייתנו במקום. רונית, אשתי, היתה לבטח מהראשונות. היא הצטרפה לטיול הסדנה הצבאית של אביה שהעלה אותה לאוטובוס המגוייס בתחפושת של גבר (דובון גדול וכובע מצחייה). כך היא עברה  את כל מחסומי הביקורת של מצ"ח, חצתה את התעלה והגיעה עד אלינו למוצב. 
    לראות אותה שם, אצלנו, פתאום ככה, ולא להאמין. 
  • מחלקת החבלה. מהכפר לא נשאר כמעט כלום עוד קודם. אחרי שמחלקת החבלה עזבה את המקום לא נשאר גם מהמוצב דבר, או כמעט דבר... "מראה של חורבן גמור", כתבתי תשע שנים אחר כך. "קרעי שקים חרוכים פזורים סביב, חלקם עדיין בוערים. מחפי-ראש מעוקמים, מעוותים, מוטלים על גבם כנדנדות קרועות. פחים קרועים מגובבים לאורך קו השוחות, עם ברזלי-זווית שחלקם כרות במחציתו. מהעמדות לא נותר כמעט זכר. שקעים ומהמורות עשנים, מפוייחים, זה הכל. חודשים של חפירה ובנייה עלו בעשן. מהפכה גמורה, מרוסקת, וריח שריפה. כמו צלקת רחבה שהוטבעה באחת על המקום...". 
    וזה מה שהשארנו אחרינו כשעזבנו.

קישור לכתבה ב"הארץ"

פרק עשרים ואחד

המוצב. רגע אחרי הפיצוץ לא נותר גם ממנו דבר
  1. התחלה חדשה
  2. אל"מ גלבוע
  3. חילוץ מסואץ
  4. מחבלים בטיילת
  5. מלון פלטין
  6. גבעת השקמים
  • האיש שלקח ללב. השיחה עם אלוף משנה גלבוע איננה פרי הדמיון. היא מבוססת, רובה ככולה, על פגישה שהיתה לי ברמלה, במפקדת הקצח"ר (קצין צנחנים וחי"ר ראשי), עם אל"מ עוזי יאירי. זה היה ימים לא רבים אחרי השיבה הביתה מאפריקה, ואני ביקשתי למצוא לעצמי יחידה חדשה למילואים. יאירי היה חדש במקום ובתפקיד הקצח"ר, והשיחה כולה היתה מהמוזרות, המרגשות והבלתי-צפויות שחוויתי בחיי.
    הסיפור הבסיסי היה ידוע. יאירי, מפקד נערץ בסיירת מטכ"ל בעברו, פיקד על חטיבת הצנחנים (חט' 35) ערב המלחמה. וכמח"ט התעללה בו המלחמה באופן אכזרי במיוחד. הוא ראה את גדודי החטיבה נקרעים ממנו, בזה אחר זה, ונשלחים לחזיתות השונות מבלי שתהיה לו כל שליטה בנעשה. המערכה של חטיבה 35 הפכה תוך ימים ספורים למלחמה של מג"דים, וגם זה רק במקרה הטוב. בהמשך הוא יראה את גדוד 890 של החטיבה נכנס ל'חווה הסינית' כנגד כל תורות הלחימה שהקנה לקציניו וחייליו. ללא שום מודיעין ראוי. מול כוח גדול ועדיף בהרבה, מצוייד ומוכן פי כמה. והמצרים כתשו את הגדוד עד דק, קוטלים את הטובים באנשיו. יאירי, כאיש מצפון (ממש כיאיר תל-צור לפניו), לקח את הדברים עמוק ללב. בתום המלחמה, כך נאמר לנו, הוא קם ועזב (את החטיבה) מרצונו.
    במארס 1975 נחתו שמונה מחבלים בלילה בחוף תל-אביב. הם השתלטו על מלון "סבוי" הסמוך לחוף כשהם מחזיקים בבני ערובה. למחרת בבוקר פרצה סיירת מטכ"ל למלון. למרות שלא היה צריך להיות שם, לבטח לא כלוחם, הצטרף יאירי ללוחמי הסיירת (כנגד כל הכללים המקובלים במקרה כזה) והיה ממובילי הפריצה ל"סבוי". הוא שילם על כך בחייו.

קישור לכתבה ב"הארץ"